סיפורה של בלה רוזנבאום, זמרת אופרה בת 84, הלוקה באלצהיימר. הספר מתמקד בה ובאנשים המקיפים אותה – בעלה יענק׳לה, בתה נעמי וגליה הרופאה הפסיכוגריאטירית, ובמה שהשינוי אצל בלה גורם להם.

התיאורים של הדיווה הטיפוסית, האישה החזקה ההולכת ושוקעת יחד עם החלבונים השוקעים במוחה הם נפלאים באותה מידה שהם מכמירי לב.

לפני האלצהיימר - היא עסוקה בתשומת הלב שהיא מקבלת מאחרים, אינה מעוניינת בשום דבר שיסיח את דעתה מעצמה, כולל ילדים או בן זוג מסור שנושא אותה על כפיים, בטוחה שהיא טובה מכולם ומפזרת סביבה אבק כוכבים יחד עם עלבונות במידה שווה.

אחרי האלצהיימר – היא אינה אלא קליפה של עצמה. עיניה ריקות, למעט ברגעים הבודדים בהם היא ״חוזרת לעצמה״, ומה שנותר ממנה היא אישה מבולבלת שאינה מזהה את בעלה וחושבת שהוא גבר אחר, או ילדה מתגעגעת המדברת אל בתה כאילו היא אמה.

גם השימוש באלמנטים הומוריסטיים, כמו הקקטוס שבלה הדמנטית בטוחה שהוא תלמיד המגיע אליה לשיעור פיתוח קול, או צבעי השיער של שלוש חברותיה המקנאות-מעריצות של בלה, מוסיפים נדבך לתיאורים האלה, שכן הם עומדים בניגוד חריף למצב שהוא, ובכן, לא מצחיק בעליל. 

לאורך הספר מתהווה דפוס ברור של בחירה בחיים אל מול המוות (הקוגניטיבי).

יענק׳לה יודע ששימש כל חייו תפאורה בלבד לאהובתו. הוא מכיר בכך וגם כשהיא הולכת ונעלמת אל תוך מחלתה הוא בוחר להמשיך ולהגן עליה ומסתגר איתה בביתם, כדי שאחרים לא ידעו על חולשתה.  אבל יחד עם העצב הנוגע ללב הוא גם מתקשה לשאת את תפקידו ואף כועס! שומו שמיים! רגש שיש בו הרבה יותר אנרגיה מאשר בעצב.

נעמי רחקה עד לניו יורק ורק שם יכלה לחיות בחופשיות את חייה ולהתנתק מן התפקיד שבלה ייעדה לה: הילדה שאינה מפריעה לאמה וצריכה להשיג לעצמה חיים מושלמים שאמה תוכל להתפאר בהם. ההתמודדות עם האלצהיימר המשתלט על בית ילדותה משחרר אותה מן הכבלים ומעניק לה את החופש לחיות את חייה כפי שרצתה.

גליה הרופאה בוחנת גם היא את השגרה החדגונית והקפואה של חייה עם בעלה וילדיה וחשבון הנפש הזה מביא גם אותה לשינוי.

המסלולים ההפוכים - בלה נסחפת אל עלטת השיטיון ואילו האחרים מישירים מבט אל עצמם ומוחים מעליהם את מאווייהם המוכחשים - הם שמחזיקים את הסיפור שיש בו עניין ואומץ להתבונן במשבר חיים מוחלט כזה.  

צ׳פלין אינה מתארת את כל התהליך הדמנטי. אלצהיימר היא מחלה הצועדת בכיוון אחד בלבד, והיא הולכת ומחמירה עם הזמן. כאן – היא נותרת פחות או יותר באותו שלב. זהו תיאור מצב מוגבל, שאני חושדת שהוא משמש לצרכי הקלה: כדי שהקורא יוכל לשאת את העצב. גם הבחירות של רוב הדמויות האחרות עושות בדיוק את זה: יש בהם תחושה חזקה של חיות. של גיוס כוחות אל מול מצוקה.

יותר מכל התרגשתי מהקריאה בספר. בכל פעם מחדש אני נוכחת בכוחם הלא-הוגן של הורים להשפיע על חייהם של ילדיהם. ובכל פעם מחדש  אני נפעמת מיכולתם של ילדים (בוגרים) לחוש חמלה כלפי הוריהם, גם אם מדובר בהורים וילדים בדיוניים.

בניגוד לחיים עצמם, אצל בלה ואצל כולנו, שהסוף שלהם ידוע מראש וכולנו צועדים לקראתו אם נרצה וגם אם לא, הרי שחמלה היא אינסופית. אוריין צ׳פלין מצליחה בכתיבתה הקולחת לעורר הזדהות, אמפתיה וסלחנות – שהם, הרי, אבני הבניין של חמלה.

מומלץ.