גם את הספר הזה קראתי בישיבה אחת. אני ערה לגמרי לפריווילגיה שיש לי להקדיש שעות רצופות לקריאה שאינה מופרעת בענייני היום, אלא שהפעם היא הופרעה מענייני הלב. כאבי הלב. וכאבי הבטן. שני סוגי מיחושים, שתפסו זה את מקומו של זה לסירוגין, אם כי רוב הזמן הופיעו בו זמנית ולא הרפו ממני גם הרבה אחרי שסיימתי לקרוא.

זהו סיפורה של גאיה, עורכת דין, מנותקת מבחירה ממשפחתה הגרעינית המקורית, נשואה לעמי ואמא ליהונתן בן השש ולעומר בן השנתיים. בנה הבכור הופך לפתע לאלים עם התקפים פסיכוטיים, ובעקבות האבחון שלו כאוטיסט מתמוטטת המשפחה האידיאלית שבנתה גאיה לעצמה.

לאדוה ברנד הסופרת יש במציאות שני ילדים על הרצף האוטיסטי. היא ככל הנראה ריחמה על הגיבורה שלה, כך הסבירה בראיון איתה, והעניקה לה ״רק״ ילד אחד כזה, ואולי ריחמה גם על קוראיה, שכן הדעת כמעט אינה סובלת את התלאות שעוברת אמא כזו. אבל היא כן סובלת. כי קוראות-אימהות, ובוודאי הקוראת הספציפית הזו, יודעות שאין גהינום שאמא לא תעבור בשביל הילד שלה.

אבל כאילו כדי להפריך, ברנד מפזרת גם גושים גסים של רפש מעל הכל, ומלמדת אותנו איך אמא לא צריכה להיות, כשהיא מתארת לאורך הספר את אמה של גאיה. זאת שלא אהבה אותה אף פעם. זאת שקראה לה ״בהמה״ ו״מטומטמת״. זאת שעודדה את האלימות של אביה כלפיה, זאת שגאיה שמה לה כמטרה יחידה לא להיות כמוה. היא ״רוצה חיים בורגניים. להתחתן ולהיות אמא.״ (עמ׳ 97). היא תאהב את הילדים שלה והם יחושו אהובים.

גאיה מדברת על עצמה כאמא לילד ״משוגע״, ומתאבלת על הילד שדמיינה ולעולם לא יהיה לה. היא מדברת על עצמה כבעלת משפחה ״שהייתה לי ובלי שום הודעה מוקדמת נעלמה לה פתאום״ (עמ׳ 127), וחושבת ש״היה עדיף שהיה לו סרטן״ (עמ׳ 111), כי אז בסוף היה סיכוי שהחיים הנורמליים יחזרו. היא גם אומרת לבעלה בליבה ש״אתה יכול להמשיך לעשות מה שעשית עד עכשיו... לתת לי לעשות הכל ולהתמודד עם כל החרא הזה.״ (עמ׳ 113), בזמן שהיא גם בת-של, שייסוריי ילדותה מהדהדים לה ומתדפקים לה על הדלת שחשבה שסגרה בפני אמה, שיוצרת איתה שוב קשר.

אין כאן רחמים. רק מציאות סיזיפית ומאבקים בלתי נסבלים, שכמו שכתוב בגב הספר – אי אפשר לנצח בהם וגם אי אפשר לנטוש אותם. גאיה/אדוה גם לא מעוררת רחמים. נהפוך הוא. היא אישה חדה וביקורתית, שנאלצת להתמודד עם אֵימָה שלא חשבה שתוכל לה, ומעוררת רצון לנער אותה חזק ולצעוק לה באוזן שהיא ממש לא ״הכישלון ההורי בהתגלמותו״ (עמ׳ 106), אלא בדיוק להפך. אפילו השם שבחרה אדוה לסיפרה, שהוא משפט שאמר בנה האמיתי ואין בו הגיון לקורא הסביר וה״נוירו-טיפיקלי״, כפי שקוראים היום לאנשים שאינם על הרצף האוטיסטי, מלמד על הנוכחות המוחלטת של התודעה שלו בעולמה, כזו שיכולה להיות רק לאמא.

צריך להודות על האמת – זה אינו חומר קל לקריאה. הצירים הצולבים של אימהות מיוחדת לילד מיוחד, נשיות וזוגיות שצריכות להתקיים במציאות בלתי אפשרית, ייסורים מול אהבה אינסופית, קורבנות של עבר מייסר ושל ביולוגיה, והכרה שבשניהם לא ניתן לשלוט – כל אלה כתובים כאן באופן יפה להכאיב, עד שכמעט קרסתי מכובד המילים על כתפיי.

אין כאן סוף במובן העלילתי. הסיפור אינו נגמר, כי המציאות הזו אינה מסתיימת. אבל המשפט של גאיה, המופיע כעשרה עמודים לפני הדף האחרון, מסכם, לתחושתי, את העניין כולו:

״ואני אוהב אותו. תמיד אוהב אותו, ... כזו אני, אמא של יהונתן.״ (עמ׳ 229).

ולכן קראתי את הספר הזה.