כשהייתי נערה, ובעצם עוד לפני כן, נהגתי לחפש לי ״ספרי שואה״. הייתי משאילה את כל הספרים מהסוג הזה שיכולתי למצוא בספריה ברחוב פבזנר ליד התיאטרון בחיפה. היום, ממרום גילי, אני מבינה שהיה בהם הדהוד של התוגה התמידית שמלווה אותי מאז. (למותר לציין שאין שום מקום לשום השוואה או לשום דמיון. מובן שאין).

״אף אחד מאיתנו לא יחזור״ הוא ספר שואה כזה. שרלוט דלבו היא סופרת צרפתיה ניצולת אושוויץ, שהובאה לשם עם קבוצת נשים, כולן מתנגדות למשטר הנאצי. היא מתארת את הזוועה במחנה בעיניים נשיות ובכתיבה כאובה ופואטית: ״היו שהשתרעו על הרצפה, דמומות, באפיסת כוחות. אחרות, שעונות על הקיר, כף היד נשואה אל הלב וכמו מנסה לעזור לו לפעום....״ (עמ׳ 228). או ״זה שנדרש מאיתנו כוח רצון על-אנושי כדי להחזיק מעמד ולחזור, את זה כולם יודעים, אבל לאף אחד אין מושג כמה כוח רצון נדרש מאיתנו עם שובנו כדי להתחיל שוב לחיות.״ (עמ׳ 350).

דלבו מדברת במושגים של הישרדות לא רק במובנה הפיזי, אלא גם במובן של חזרה מהותית לחיים. זיכרונותיה ״משם״ הם לא זיכרונות של עבר שאיננו, אלא מהות קיימת כחלק מן ההווה שלה, לתמיד, שאין בו כרונולוגיה של זמן.

המטוטלת שבין העבר, ההווה והעתיד נעה גם ב״בינת השכוי״. היא אחרת כאן, כי היא שמחה וחיובית ויש בה קסם (תרנגול מדבר!), אבל גם פה מסתכל רופא הכפר, האלמן, גיבור הספר, אל העבר (ומתגעגע לאשתו המתה) ואל העתיד (כשהוא מטפל בזקני הכפר, שאין להם למה לצפות אלא למוות), בעודו מפסיד את יופיו של ההווה, כפי שמבטא אותו פדרו התרנגול שלו, אוהב החיים ומלא עזוז, שמאמין שכל יום יפה יותר מקודמו ומהלל את יופיו של הטבע ושל רוח האדם.

הספר הזה הוא פילוסופי, כמובן. הוא דמיוני. לא כמו מציאות השואה, שעלתה על כל מה שהמוח האנושי מסוגל לדמיין. יש בו חדווה, ולא עצב עמוק ובלתי נגמר.

אני חייבת להיות כנה כאן. אופטימיות בלתי נלאית היא לא בדיוק כוס התה שלי. ״רוחניות״ מהסוג הזה, ראיית הטוב המתמדת, הציווי ״לברך על היש״ וכו׳ וכו׳ הם בדרך כלל מילת קוד עבורי להימנעות מרגיזה מהכרה בפורענויות העולם שסביבנו. אני ממש לא מצטיינת בהתעלמות כזו.

יחד עם זאת, אם מנקים את האלמנט הספיריטואלי, המעייף לעיתים בחזרתיות שלו בספרו של דגן, שכתב, אגב, כמה וכמה יצירות על השואה (למרות שבזמן המלחמה עצמה התגורר באנגליה), נותרים עם תפישה שמתייחסת להווה כעוגן שאפשר להיאחז בו. כניצחון שאפשר לשהות בו ולהכיר בערכו.

הספר שכתבתי – ״טעם של מלח״ – שיוצא לאור בהוצאת ״שתים״ בעריכתה של מירי רוזובסקי, גם הוא לא לוקה באופטימיות יתרה. בהתאמה לכותבת שלו, הוא מתאר משאות עבר שדמויותיו נושאות אל ההווה, ותלאות שמתוות עבורן, לטוב ולרע, את חייהן. אבל מעבר לכל אלו – יש בו גם תקווה. יש בו גם מבט צופה עתיד, שלמרות שהוא אינו מושלם, הרי שהוא בר חיים.

מבלי להעלים את העבר, בוודאי לא את זה שבספרה של שרלוט דלבו, אני רואה במעשה הכתיבה כשלעצמו מעשה אנושי במשמעותו העמוקה.

בין אם זו שירה (דלבו כותבת גם קטעים שיריים), ובין אם זו פרוזה, נאמנה לאמת (של דלבו) או דמיונית (של דגן), העלאת דברים על הכתב היא אקט שמעניק להישרדות גרידא את המימד הניצחי, הממשי, של החׇיוּת, את צלם האנוש.

שני הספרים, לכן, ראויים בעיניי לקריאה ולמחשבה.